בַּיִת / בנימין גל

הַשָּׁנִים הִלְבִּישׁוּ אֶת הַבַּיִת
בְּכֻתֹּנֶת מֶשִׁי שֶׁל טְלָלִים
מִסְתַּחְרֶרֶת וְיוֹרֶדֶת מַטָּה
בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל שָׁמִיר וָשַׁיִת.

הַזְּמַן קִמֵּט אֶת קִירוֹת הַבַּיִת
כְּמוֹ אָקוֹרְדְּיוֹן כְּמוֹ
מְנִיפָה שֶׁנִּסְגֶּרֶת עַל פְּנֵי אִשָּׁה.
בַּשָּׁמַיִם רִחֵף עַיִט, עָבַר וְכָלָה קַיִץ.

יְמֵי הַמִּלְחָמָה הֶעֱזִיבוּ אֶת הַבַּיִת
מֵעַצְמוֹ, וְנִדְמֶה שֶׁשָּׁכַח אֶת כָּל
דַּיָּרָיו, אֶת צְחוֹקָם, אֶת בִּכְיָם
אֶת מִרְיָם כְּנֶגֶד צָרוּתוֹ.

לֵילֵי צָרוֹת הִשְׁכִּיחוּ מִן הַבַּיִת
אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּתְּנוּ
לְכָל זָוִית נִסְתֶּרֶת
וּלְכָל הַמַּעַשׂ, הַמָּתוֹק וְהַמַּר.

בִּרְכָתוֹ בִּרְכַּת חֶרֶס מְנֻתֶּצֶת
עַל מִפְתָּנוֹ, תִּקְוָתוֹ תִּקְוַת הַדָּם.
שָׂרִיד אֶחָד עַל הַמַּשְׁקוֹף
מַמְתִּין שֶׁיַּעֲבֹר אָדָם
וְלֹא יִפְסַח.