רוֹב הַיּוֹם סָגַרְתִּי אֶת הַחַלּוֹן בַּמִּשְׂרָד
וְהִדְלַקְתִּי אֶת הַמַּזְגָן – הָעִקָּר שֶׁלַּיְּרָקוֹת
בָּאַרְגָּז יִהְיֶה נָעִים. הַחָסָה, הָעַגְבָנִיּוֹת,
הַפְטְרוֹזִילְיׇה וְחַבְרֵיהֶן לָאַרְגָּז נִקְנוּ כְּדֵי
לִתְמֹךְ בַּחַקְלָאִים שֶׁל יִשּׁוּבֵי עוֹטֵף עַזָּה.
יָצָאתִי מֵהָעֲבוֹדָה, אוֹחֵז בְּאַרְגָּז בִּשְׁתֵּי
יָדַי. מִדֵּי פַּעַם רָצִיתִי לְגָרֵד אֶת הָאַף אוֹ
אֶת הָאֹזֶן – וְאָז צָרִיךְ לְהָאֵט, וּלְהַחֲזִיק
בִּזְהִירוּת אֶת הַאֶרְגַּז בְּיָד אַחַת וּלְהוֹשִׁיט
אֶת הַיָּד הַשְּׁנִיָּה… הִתְרַכַּזְתִּי בַּיְּרָקוֹת.
לֹא עִנְיֵן אוֹתִי לְהִסְתַּכֵּל בַּאֲנָשִׁים שֶׁהִמְתִּינוּ
אִתִּי לְרַכֶּבֶת הַקַּלָּה וְלָאוֹטוֹבּוּס. הֵם דּוֹמִים
לַאֲנָשִׁים בְּכָל יוֹם, גַּם אִם הֵם אֲחֵרִים.
גַּם אֲנִי אוֹתוֹ דָּבָר – רַק עִם אַרְגַּז יְרָקוֹת.
אוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ, חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמִּישֶׁהוּ יַחְמֹד
אֶת הַחָסָה. הַחָסָה נִרְאֲתָה טְעִימָה, וַאֲנִי
לֹא אוֹהֵב חָסָה. עַד כְּדֵי כָּךְ נִרְאֲתָה טוֹב.