דִּמְדּוּמֵי נְעוּרִים / אלירן דאור

"הַאִם שׁוֹקַעַת שֶׁמֶשׁ אוֹ זוֹרַחַת?"
אֶת זֹאת אֶשְׁאַל שָׁמַיִם אֲדֻמִּים,
כִּי אֶל חַלּוֹן בֵּיתִי בָּאָה אוֹרַחַת-
זוֹהִי שֶׁמֶשׁ בְּנֵרוֹת הַדִּמְדּוּמִים.

שְׁמָשׁוֹת פּוֹקְדוֹת חַלּוֹנִי לְעֵת עֶרֶב,
בְּחָרְפָן, בַּאֲבִיבָן וּבְקִצָּן,
שׁוֹקְעוֹת עָלַי, לוֹחֲשׁוֹת אֵלַי מִקֶּרֶב:
"הִגִּיעוּ נְעוּרֶיךָ אֶל קִצָּם".

עוֹד לֹא יָדַעְתִּי סְתָיו, מָתַי יַגִּיעַ
זֶה הַשֶּׁקֶט כְּשַׁלֶּכֶת לְבָנָה?
לֹא מִשְּׂרֵפַת הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא רָקִיעַ
גָּשׁוּם וּמְחֻבָּא בַּעֲנָנָה.

הֱיִיתֶם לִי יָפִים, נְעוּרֵי שֶׁמֶשׁ!
אַף כִּי זְרַחְתֶּם בְּשָׂמִים רוֹעֲמִים,
אֶשְׂנָא (וְגַם אֹהַב) בָּכֶם כָּל רֶפֶשׁ,
אֶשְׁלַחֲכֶם לִדְמֹם בְּדַם הַדִּמְדּוּמִים.