הַדֶּרֶךְ לְלוֹנְדוֹן רְצוּפַת שְׁקָרִים.
שְׁבִיל הַלְּבֵנִים הָאֲדֻמּוֹת
יִקַּח אוֹתְךָ לִמְחוֹז-חֶפְצְךָ,
שֶׁאֵינוֹ מְחוֹז-לִבְּךָ.
זֶה לֹא עָבַד מֵהַהַתְחָלָה,
מָה שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ,
וַאֲנַחְנוּ כָּתַבְנוּ בְּצִבְעֵי פַּנְדָּה מִחוּץ לַקַּוִּים.
"נָזִיז אֶת הַקַּוִּים" חָשַׁבְנוּ לְעַצְמֵנוּ.
"זֶה קַל, הֵם רַק קַוִּים.
אוֹסֵף נְקֻדּוֹת שֶׁלְּכָל אַחַת מֵהֶן אֵין גֹּדֶל".
אֲבָל בְּיַחַד – הֵן מַרְכִּיבוֹת יֵשׁוּת.
וְהַקַּוִּים מַרְכִּיבִים צוּרָה, מַלְבֵּן לְמָשָׁל.
וְהַמַלְבֵּן הוּא לְבֵנָה.
וְהִנֵּה שְׁבִיל.
וְהִנֵּה לוֹנְדוֹן.