סּוֹלְלוֹת / י. יענקלב

הַשָּׁעוֹן עָצַר מִלֶּכֶת,
כַּנִּרְאֶה בְּאַשְׁמַת הַסּוֹלְלוֹת.
אוֹ שֶׁמָּא זֶה בִּכְלָל הַמָּוֶת
אוֹ עוֹלַם הַחֲלוֹמוֹת.
אוּלַי הִגַּעְתִּי לְגַן עֵדֶן,
אוּלַי עָצַרְתִּי
עַל הָרֹעַ שֶׁבַּלֵּב.
אוּלַי לֹא נִשְׁאַר כָּל זֵכֶר,
אוּלַי תָּמִיד הָיָה עוֹמֵד.
אַךְ בֶּאֱמֶת שָׁעוֹן זֶה
רַק זְכוּכִית, זֶה מַעֲטֶפֶת.
 
הִנֵּה הַזְּמַן מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
מוּנָע בְּכָאֵלֶּה מַחְשָׁבוֹת.