כְּתֵפַי לִי רֹךְ כִּי אֵין לִי כַּר
אֲנִי נִרְדָּם וְאֵין מַרְפֵּא.
הָאוֹר הוֹפֵךְ לְבָבַת עֵינַי,
כָּל שְׂדֵה הָרְאִיָּה
לִפְנֵי הַחֹשֶׁךְ.
וּבְתוֹךְ הָאוֹר הַזֶּה יַלְדָּה.
מִכַּף רַגְלָהּ וְעַד רֹאשָׁהּ,
הִיא יְרֻקָּה וּבְמִקְצָת
זוֹהֶרֶת.
יָדֶיהָ תַּחַת סַנְטֵרָהּ,
וְהִיא שׁוֹכֶבֶת עַל בִּטְנָהּ
מַמָּשׁ פֵיָה קְטַנָּה עַל
חֲבַצֶּלֶת.
הִיא פּוֹנָה אֵלַי, בִּשְׁאֵלָה-
"אַתָּה יוֹדֵעַ
שֶׁיּוֹם אֶחָד אַתָּה תָּמוּת?"
וַאֲנִי אוֹמֵר "יוֹדֵעַ".
"אַךְ פֵיָה שֶׁלִּי קְטַנָּה,
אַל נָא תְּעַלְּמִי
וְאַל תִּגְרְמִי לִי לִשְׁכֹּחַ
הֲרֵי אֲנִי עוֹד
לֹא רוֹצֶה
לְ הֵ רָ דֵ ם…"