שֶׁלֶג / י. יענקלב

בְּחַיַּי הַקּוֹדְמִים, נִדְמֶה לִי שֶׁמַּתִּי בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג.
עִם רוֹבֵה צַלָּפִים עַל כְּתֵפִי, מְכֻסֶּה בַּשְּׂמִיכָה הַלְּבָנָה.
וְאָנִי זוֹכֵר שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ כֶּלֶב, אוֹ כְּאֶחָד הַזְּאֵבִים
כַּאֲשֶׁר נִגַּנְתִּי לֵילוֹת אֶל מוּל לַמְּדוּרָה.
הָיָה לִי שָׁם בַּיִת, בְּתוֹךְ הַיַּעַר- מֻקָּף בְּעֵצִים וְחַיּוֹת
וַאֲפִלּוּ עוֹר שֶׁל דֹּב שֶׁתָּלִיתִי עַל קִיר אוֹתָהּ בִּקְתָּה.
אַךְ לֹא הָיָה אַף אָדָם מִלְּבַדִּי בְּתוֹךְ הַיַּעַר,
וּלְמֶרְחָק עָצוּם שׁוּם נֶפֶשׁ חוֹשֶׁבֶת וְחַיָּה.
אָז יוֹם אֶחָד פָּשׁוּט הָלַכְתִּי עָמֹק עָמֹק לְתוֹךְ הַשֶּׁלֶג,
וּלְתָמִיד הֶחְלַטְתִּי לְהִתְכַּסּוֹת בִּשְׂמִיכָה.