בְּחַיַּי הַקּוֹדְמִים, נִדְמֶה לִי שֶׁמַּתִּי בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג.
עִם רוֹבֵה צַלָּפִים עַל כְּתֵפִי, מְכֻסֶּה בַּשְּׂמִיכָה הַלְּבָנָה.
וְאָנִי זוֹכֵר שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ כֶּלֶב, אוֹ כְּאֶחָד הַזְּאֵבִים
כַּאֲשֶׁר נִגַּנְתִּי בַּלֵּילוֹת עַד בּוֹא שֶׁמֶשׁ אֶל מוּל הַמְּדוּרָה.
וְזֶה רַק תּוֹאֵם (אִם יֻרְשֶׁה לִי) שֶׁבֵּיתִי גַּם הוּא הָיָה בְּתוֹךְ הַיַּעַר-
עִם פַּרְוַת דֹּב הַנִּמְתַּחַת עַל קִיר אוֹתָהּ הַבִּקְתָּה.
אַךְ לֹא הִלֵּךְ בּוֹ אָדָם מִלְּבַדִּי, לֹא בַּגּוּף, לֹא בַּנֶּפֶשׁ,
וְלֹא הָרַג אוֹתִי שׁוּם חַיָּל בְּאֵיזוֹ מִלְחָמָה.
אֶלָּא הָיְתָה זֹאת הַבְּדִידוּת שֶׁגָּרְמָה לִי לִצְעֹד
לְתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, וּבְמוֹ יָדַי לְהִתְכַּסּוֹת בַּשְּׂמִיכָה הַלְּבָנָה.