מוֹנִיּוֹת / מעיין דודו

בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֲנִי לוֹקַחַת מוֹנִיּוֹת
וּלְכָל נַהָגֵי הַמּוֹנִית יֵשׁ אוֹתָם מִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ.
וְזֶה מַצְחִיק וּמוּזָר בְּאֵיזֶשֶׁהוּ אֹפֶן,
הַמּוֹנִית לוֹקַחַת אוֹתִי לְאוֹתוֹ מָקוֹם.
חוֹף יָם, שָׁמַיִם כְּחֻלִּים וְצֶבַע תְּכֵלֶת.
הָאֱמֶת שֶׁזֶּה מְרַגֵּשׁ אוֹתִי כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ,
לָלֶכֶת עַל הַחוֹל וּלְהִסְתַּכֵּל אֶל הָאֹפֶק.
כִּמְעַט כְּמוֹ לְהִתְאַהֵב.
אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהִתְאַהֵב. אוֹהֶבֶת גְּבָרִים.
אוֹהֶבֶת שֶׁהֵם מְסַפְּרִים לִי סִפּוּר עַל חַיֵּיהֶם
וְכַמָּה טוֹב לָהֶם בַּחַיִּים.
וְכַמָּה הֵם יַצִּיבִים
עִם עֲבוֹדָה מְסֻדֶּרֶת,
אוֹתָהּ הַמַּשְׂכֹּרֶת כָּל חֹדֶשׁ,
בַּיִת מְסֻדָּר לִרְוָחָה.
חַלּוֹנוֹת חֲצִי נְקִיִּים.
כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁל הַמּוֹנִית שֶׁלּוֹקַחַת אוֹתִי לַיָּם כָּרֶגַע..

אֵיזֶה כֵּיף שֶׁהַיָּם הוּא לֹא גֶּבֶר!
אֵיזֶה נִפְלָא שֶׁהַיָּם נוֹשֵׁם אַחֶרֶת.
אֵיזֶה כֵּיף גַּם שֶׁהַיָּם לֹא מְדַבֵּר, הוּא רַק מַקְשִׁיב.
לִתְפִלּוֹת, לִדְמָעוֹת וְגַם לִרְגָעִים
מְאֻשָּׁרִים. בִּכְלָל לֹא צָרִיךְ לִהְיוֹת קוֹלָנִיִּים.
כִּי הוּא מַכִּיר אוֹתָנוּ טוֹב, מַכִּיר אוֹתִי טוֹב
מִבִּפְנִים.