וְהִנֵּה, שׁוּב אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי בַּתּוֹר יֶלֶד.
בְּאוֹתוֹ הַמֶּרְחָב רַק בִּזְמַן אַחֵר.
הַתְּחוּשָׁה…
הוֹלֵךְ לְבַד בַּעֲלָטָה וּמְפֻחָד.
כָּאוּב, עָצוּב וּמְבֻלְבָּל לְלֹא שׁוּם סִבָּה הַנִּרְאֵית לְעַיִן.
יֶשְׁנָן הָרְגָשׁוֹת שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָן חוֹלְפוֹת רַק מִשְּׁנוֹת צוּרָה.
וְאֵינְךָ יָכוֹל לְהַסְבִּירָן לְאִישׁ.
הֵן לוֹבְשׁוֹת אֶת הַתַּדְמִית עַל חֹמֶר חָדָשׁ – יָשָׁן
וּמַמְשִׁיכוֹת אֶת הִשָּׂרְדוּתָן.
וְהִנֵּה שׁוּב אֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתָהּ, אֶת אוֹתָהּ הַלְּחֵנָה
שֶׁמְּלַוָּה אוֹתִי לְאֹרֶךְ כָּל חַיַּי, (אוֹ לְפָחוֹת מֵאָז שֶׁזּוֹכֵר
אֲנִי אֶת עַצְמִי. וְאַף אֲנִי סָבוּר שֶׁמִּמֵּילָא רַק אָז
בֶּאֱמֶת נוֹלָדִים).
הַגְּבֶרֶת, הִיא עוֹצֶרֶת.
מַבִּיטָה בִּי אֲרֻכּוֹת.
עַד שֶׁלְּבַסּוֹף הִיא מַחֲלִיטָה לִקְרֹא בִּשְׁמִי.
הִיא מְנוֹפֶפֶת לְעֶבְרִי, וַאֲנִי נִרְתַּע, נִמְנָע מִלְּהֵישִׁיר
מַבָּט חָפוּז מִדַּי אֶל תּוֹךְ עֵינֶיהָ הָאֲפֵלוֹת.
"הַפַּעַם, אֲנִי אֶצְחַק, לֹא אֶבְכֶּה יוֹתֵר בְּאָמְרִי לָהּ
שָׁלוֹם". אֲנִי מְסַפֵּר לְעַצְמִי שׁוּב.
אַךְ בְּעוֹדִי רַק פּוֹצֵחַ אֶת פִּי, טִפּוֹת..
הַדְּמָעוֹת, הֵן אֵינָן מַפְסִיקוֹת לִזְלֹג מֵעֵינַי.
אוּלַי אִם אֲשַׁבֵּר אֲקַבֵּל לַחְזֹר הַבַּיְתָה..?
וּכְשֶׁמַּבָּטִי נִפְגָּשׁ וְנִצְלַב בְּמַבָּטָהּ, אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ לְבַסּוֹף,
"הַאִם לְנַצֵּחַ אֶשָּׁאֵר יֶלֶד?"
הִיא מְהַנְהֶנֶת וּמַמְשִׁיכָה לָלֶכֶת בְּדַרְכָּהּ.
גַּם לִי אֵין מָה לֵאמֹר.
לָכֵן, אֲנִי מֻכְרָח לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת.
לִצְעֹד.
לָצֵאת מִן הַחֲשֵׁכָה.