שָׁלוֹשׁ נְשִׁיקוֹת בַּצַּוָּאר עַל הַגַּג,
קִרְקוּר שֶׁל עוֹרֵב
הַצּוֹפֶה אֶת הַשַּׁחַר וּמַבִּיט לַמִּזְרָח.
חוֹזְרוֹת יוֹנִים קְטַנְטַנּוֹת
נוֹשְׂאוֹת עֲלֵיהֶן מֵעֵץ זַיִת רָחוֹק.
…
אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתָּבִינִי כְּשֶׁאֲנִי שָׁר,
וַאֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר תָּמִיד.
אַךְ מָה שֶׁיֵּשׁ לָנוּ דַּי דּוֹמֶה,
אֲנִי יָכוֹל לְהִתְנַהֵג אִתָּךְ כְּמוֹ לֵיצָן.
אַתְּ לֹא עוֹטָה מַסֵּכָה שֶׁל עוֹרֵב
וְגַם לֹא שֶׁל יוֹנָה,
אַתְּ לֹא אוֹמֶרֶת לִי מָה טוֹב
וּמָה רַע.
אֵין בֵּינֵינוּ מַבּוּל, וְלֹא דֵּעָה קְדוּמָה.
עֵץ זַיִת רָחוֹק
מוֹסֶרֶת נַפְשֵׁךְ
יוֹנָה לְבָנָה.