תָּפְסָה בְּיָדִי זְקֵנָה,
"תַּחֲזֹר לְבַקֵּר" הִיא אָמְרָה.
זְבוּב נִרְדָּם בְּגַנָּהּ,
עַל יַד מְקֻמֶּטֶת רַכָּה.
נוֹפֵל הֶעָנָף וְהָעֵץ,
הַזְּבוּב מוּל עֵינֶיהָ
מַמְשִׁיךְ לְקַפֵּץ.
כֹּל מָה שֶׁנִּשְׁתַּל
בִּמְהֵרָה מִתְיַבֵּשׁ,
כֹּל מָה שֶׁחָדָשׁ, קוֹרֵס.
אַךְ בְּאֹפֶן מוּזָר
הַכֹּל כֹּה יָפֶה.
הַכֹּל כֹּה מוּאָר,
כֹּל עָלֶה וְעָלֶה.
הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת,
הַשָּׁמַיִם הֵם תְּכֵלֶת
וְהַמַּיִם צְלוּלִים.
…
הִיא מְנִיחָה עָלַי יָד נוֹסֶפֶת,
חוֹבֶקֶת.
"אֲנִי אֶחְזֹר כְּשֶׁתִּשְׁכְּחִי,
תִּשָּׁאֲרִי כָּכָה, תִּשָּׁאֲרִי."