שעון/ י. יענקלב

אֲנִי חוֹזֵר הַבַּיְתָה

מְכַוֵּן אֶת הַשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדִי.

אִמִּי צוֹפָה עָלַי מִתּוֹךְ מִרְפֶּסֶת,

עֲלֵי כּוֹתֶרֶת נוֹפְלִים עַל אֲדָמָה.

סְפָרִים לְצַד הַכְּבִישׁ

נֶעֱרָמִים בַּעֲרֵמָה.

עֶגְלַת תִּינוֹק נִדְחֶפֶת,

אוֹ שֶׁמָּא זֶה בִּכְלָל רֶכֶב.

פָּנִים מֻכָּרוֹת נִשְׁעָנוֹת 

עַל עַמּוּד שֶׁל מְנוֹרָה.

בֵּטוֹן מִתְקַלֵּף,

וְאֲגַרְטָל זָרוּק עִם פֶּרַח

מִתְחַמֵּם בְּשֶׁמֶשׁ לְבָנָה.

אֲנִי מְכַוֵּן אֶת הַשָּׁעוֹן שֶׁעַל יָדִי,

הוּא הוֹלֵךְ בַּחֲזָרָה