חֻלְשָׁה / י. יענקלב

זֵר פְּרָחִים בְּצִבְעֵי הַקֶּשֶׁת
אָבוּד בְּדִירָתִי הָאֲפֹרָה.
תְּהוֹם בֵּינִי לְבֵין הַזְּמַן נִפְעֶרֶת,
עֲשׂוּיָה יָמִים שֶׁנִּדְבְּקוּ כְּאִלּוּ לְעִסָּה.
נֶעֶלְמוּ עֶרְכָּם שֶׁל רֹב סוּגֵי הָרֶגֶשׁ,
רַק עַל פַּחַד וְעַל עֶצֶב
אֵין לִי שׁוּם שְׁלִיטָה.
וְלִבְקָרִים בְּצֵאתִי לְעֵת דֶּרֶךְ,
פְּנֵי אָבִי נִרְאוֹת אֵלַי
בַּמַּעֲלִית, בַּהִשְׁתַּקְּפוּת שֶׁבַּמַּרְאָה.
אוֹי! כִּמְעַט אֵינִי חוֹלֵם עוֹד,
דִּמְיוֹנִי חָבוּי כְּקִפּוֹד בַּעֲנָנָה.
מִן עֲיֵפוּת עַל פְּנֵי חַיֵּי גּוֹבֶרֶת,
שֶׁאֵין בִּי כּוֹחַ לְגָרְשָׁהּ.